השופטת א' חיות:
זוהי עתירה למתן צו על-תנאי אשר יורה למשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) ליתן טעם מדוע לא יורו על פתיחה בחקירה פלילית נגד המשיבה 3 (להלן: המשיבה) בחשד לעבירות הפרת אמונים והפרת הוראות חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969 (להלן: חוק שירות הציבור), ולחלופין למתן סעד הצהרתי כי המשיבה הגישה תצהיר כוזב לבית משפט זה במסגרת תגובתה לעתירה קודמת שהגיש העותר.
1. ביום 2.11.2011, לאחר שש שנים ויותר בתפקיד היועצת המשפטית למשרד התקשורת, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כוועדה למתן היתרים לפי חוק שירות הציבור (להלן: הוועדה למתן היתרים), בקשה לאשר לה להצטרף למשרד עורכי הדין גולדפרב, זליגמן ושות' (להלן: המשרד) וזאת כחודש לאחר פרישתה המתוכננת מן השירות הציבורי בסוף שנת 2011. הבקשה הוגשה בהסכמת נציבות שירות המדינה, אך העותר הגיש התנגדות לבקשה ובה טען כי קיצור תקופת ה"צינון" הקבועה בסעיף 4(ג)(1) לחוק שירות הציבור תפגע באינטרס הציבורי ובאמון הציבור בשירות המדינה. על אף התנגדות העותר, קיבלה הוועדה למתן היתרים את הבקשה וקבעה כי המשיבה רשאית לעבוד במשרד החל מיום 1.2.2012. הוועדה למתן היתרים קבעה כי המשיבה באה במגע במסגרת תפקידה עם עורכי-דין מהמשרד לעיתים נדירות בלבד, ובאשר לפגישה אחת שהתקיימה ביום 12.7.2011 בעניין חברות הסלולר ואליה התייחס העותר, נקבע כי סמכות משרד התקשורת באותו עניין הייתה מייעצת בלבד, ובכל מקרה פניית המשרד למשיבה ולמשרד התקשורת לא נשאה פרי. נוסף על כך קבעה הוועדה כי טענות העותר בדבר מחדלים שונים שביצעה המשיבה בכך שנמנעה מלפעול להצטרפות משרד התקשורת לתובענות שונות שהגיש נגד חברות סלולר שונות, אינן רלוונטיות למסגרת הדיון שלפניה.
2. באותו היום ממש שבו התחילה המשיבה לעבוד במשרד, הגיש העותר עתירה למתן צו עשה (בג"ץ 970/12; להלן: העתירה הראשונה), נגד אותם המשיבים שבפנינו, ובה ביקש כי בית המשפט יורה להם ליתן טעם מדוע לא יעמידו את המשיבה לדין פלילי או יפתחו נגדה בחקירה פלילית בחשד לעבירות על חוק שירות הציבור ועל תקנון שירות המדינה. ביום 8.7.2012 דחה בית משפט זה (מפי השופט נ' הנדל ובהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וא' שהם) את העתירה הראשונה על הסף בקובעו כי היא נעדרת עילה. נקבע כי עובד ציבור רשאי לקבל הצעת עבודה מגורם חיצוני ועליו לפעול במקרה כזה בהתאם לאמור בסעיף 43.627 לתקנון שירות המדינה, קרי: לדווח על כך לממונים עליו ולהימנע מטיפול בעניינים הקשורים למציע העבודה. עוד נקבע כי העתירה הראשונה הוגשה בשיהוי שכן היא הוגשה 52 ימים לאחר מתן החלטת ועדת ההיתרים ובמועד שבו המשיבה כבר החלה לעבוד במשרד.
בקשת העותר לדיון נוסף בפסק הדין בעתירה הראשונה נדחתה על-ידי רשם בית המשפט בשל האיחור בהגשתה וערעור על החלטת הרשם נדחה אף הוא.
3. בעתירה דנן טוען העותר כי הגיעו לידיו ראיות חדשות לכך שהמשיבה הגישה תצהיר כוזב לבית המשפט במסגרת תגובתה לעתירה הראשונה. בתגובה זו הצהירה המשיבה כי דיווחה על ההצעה להצטרף למשרד לראשי משרד התקשורת, למשנה ליועץ המשפטי לממשלה וליועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה ונמנעה מלטפל בכל עניין הקשור אליו במישרין או בעקיפין. ואולם, לטענת העותר הדיווח לממונים נעשה באיחור והמשיבה המשיכה לטפל בעניינים הקשורים ללקוחות המשרד. על-פי העותר, ביום 9.9.2011 קיבלה המשיבה לראשונה את הצעת העבודה מהמשרד, אך מפניותיו לממונים על חופש המידע במשרד המשפטים, במשרד התקשורת ובנציבות שירות המדינה עולה כי התיעוד הכתוב הראשון לדיווח על הצעת העבודה הוא בטיוטת בקשה לוועדת ההיתרים שהועברה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה (דאז) עו"ד מלכיאל בלס (להלן: עו"ד בלס) מיום 23.10.2011. הראיה המוכיחה, על-פי העותר, את הטענה שהמשיבה המשיכה לטפל בעניינים הקשורים למשרד אף לאחר שקיבלה הצעה להצטרף אליו, היא הודעת הממונה על חופש המידע במשרד התקשורת כי לא מונה ממלא מקום למשיבה עד שפרשה וכי הנושאים המשפטיים שבהם טיפלה לא הועברו לגורמים אחרים. מלבד עבירה פלילית של הגשת תצהיר כוזב, סבור העותר כי העובדות שמצא מוכיחות כי המשיבה עברה גם עבירה של הפרת אמונים וכן הפרה את הוראות סעיף 4 לחוק שירות הציבור, ועל כן הוא עותר לפתיחה בחקירה נגדה ולהעמדתה לדין פלילי.
להשלמת התמונה יצוין כי מספר ימים לאחר הגשת העתירה, ביום 18.7.2013, הגיש העותר בקשה להוספת מסמך ובמסגרתה ביקש לצרף לעתירתו מכתב שקיבל מבא-כוח המשיבה המגיב לטענות המועלות בעתירה. במכתב זה טען בא-כוח המשיבה כי בשנים האחרונות העותר מטריד את המשיבה באופן אישי ומרבה בהגשת הליכים משפטיים שונים הנוגעים אליה. בא-כוח המשיבה דרש מן העותר כי ימנע מפניה ישירה למשיבה וכן מלהגיע למשרדה. אינני רואה מניעה להוספת המסמך, כבקשת העותר ובקשה זו מתקבלת בזאת. עוד יצוין כי במהלך הדיון בעתירה הגיש העותר מספר בקשות הנוגעות לתלונות הדדיות שהגישו הוא והמשיבה למשטרה, אך בהחלטותיי מן הימים 6.10.2013, 18.12.2013 ו-23.1.2014 הבהרתי כי איני רואה מקום לעסוק בגדרי דיון זה במחלוקות אחרות בין הצדדים שבירורן אינו נדרש לשם הכרעה בעתירה.
4. המשיבים טוענים כי פסק הדין בעתירה הראשונה מהווה מעשה בית דין, שכן לשיטתם טענות העותר בעתירה דנן חוזרות למעשה על אלה שטען בעתירתו הקודמת. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי טיוטת הבקשה המוסכמת שהוגשה לוועדה למתן היתרים הועברה לידי עו"ד בלס, ביום 23.10.2011, והוא הוסיף והבהיר כי המשיבה פנתה אליו בעל-פה קודם לכן. משכך, ובהינתן העובדה שהצעת העבודה ניתנה למשיבה רק בחודש ספטמבר 2011, בסמוך לתקופת חגי תשרי, סבורים המשיבים כי אין כל עילה לפתוח בחקירה פלילית בגין אי-דיווח על ההצעה במועד מוקדם מספיק, בהיעדר אינדיקציה ממשית לביצוע עבירה. כמו כן, טוענים המשיבים כי תגובת המשיבה לעתירה הקודמת, אשר גובתה בתצהירה, תואמת את הידוע להם ומכאן שאין עילה לפתיחה בחקירה פלילית בחשד להגשת תצהיר כוזב. לבסוף מבקשים המשיבים לציין, על דעת היועץ המשפטי לממשלה, כי הם סבורים שיש להצר על כך שהמשיבה אשר כיהנה במשך שנים ארוכות בשירות המדינה נאלצת להתמודד פעם נוספת עם טענות קשות המופנות כלפיה, ללא הצדקה.
5. המשיבה טוענת כי עתירה זו היא מקרה חריג וקיצוני של שימוש לרעה בהליכים משפטיים אשר מטרתו להטריד ולהלך אימים על עובדת ציבור לשעבר. בהקשר זה, פורטת המשיבה את מכלול ההליכים שפתח העותר נגדה ואת פניותיו הרבות בעניינים שונים הנוגעים אליה לגורמים בשירות הציבורי. לגופם של דברים סבורה אף המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף מטעמים של מעשה בית-דין, והיעדר עילה, והיא מוסיפה ומבהירה כי הטענה שלא העבירה את הטיפול בעניינים משפטיים שונים לגורם אחר בלשכה המשפטית של משרד התקשורת אינה רלוונטית, משלא נמצאו הליכים שטופלו באותה עת בהם היה למשרד אינטרס כלשהו.
6. העותר ביקש רשות להשיב לתגובות המשיבים והמשיבה, ובהחלטתי מיום 3.11.2013 התרתי לו להגיש תשובה, וזו הוגשה לבסוף בשלושה כרכים נפרדים, כתשובה לתגובת המשיבה, תשובה לתגובת המשיבים ותשובה מאוחדת לשניהם. בתשובתו הבהיר העותר כי הוא מקבל את מסקנת פסק הדין בעתירה הקודמת ואינו מבקש לשוב ולדון בו, אך לשיטתו פסק הדין הקודם הבהיר מהי הנורמה הראויה לעובדי ציבור המקבלים הצעת עבודה, ולפיכך נדרשה העתירה שלפנינו בה הוא מצביע להבנתו על חריגת המשיבה מנורמה זו. העותר מוסיף וטוען כי תגובת המשיבה להליך זה סותרת את תגובתה לעתירה הקודמת, שכן עתה היא מכנה את הפגישות עם המשרד בחודש ספטמבר 2011 כפגישות היכרות, כינוי שאין לו זכר בתגובה הקודמת. כמו כן, צירף העותר לתשובתו דו"ח של מבקר הפנים של משרד התקשורת שכותרתו "היבטי מינהל ותהליכי עבודה בלישכה המשפטית", המוכיח לשיטתו את אי-הסדרים שהתקיימו בלשכה המשפטית של משרד התקשורת אשר התנהלה לדבריו "כחצר ביזנטית". עוד מוסיף העותר וטוען כי דו"ח הביקורת מגלה שהמשיבה קיימה יחסי עבודה הדוקים עם המשיבים, ומכאן לשיטתו התמיכה שהם מגלים בה בתגובתם לעתירה זו. במענה לטענה שתקופת חגי תשרי חלה בתקופה שבו צריכה הייתה המשיבה לדווח על הצעת העבודה שקיבלה, מונה העותר 15 ימי עבודה שהיו באותה שנה, ובהם לשיטתו צריכה הייתה המשיבה לדווח על הצעת העבודה.
7. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שהעלו הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
הלכה היא כי "צד לדיון שכבר הוכרע בבית המשפט אינו רשאי לשוב ולחזור על טענות שהועלו בדיון הקודם" וכי "דיון חוזר ייערך אך בהתקיימם של טעמים מיוחדים, כגון, שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות, ולא ניתן היה לדעת עליהן, בדיון הקודם" (בג"ץ 4047/05 פרחי נ' שר הפנים, פס' 3-2 (28.6.2005); וראו גם: בג"ץ 5721/06 חברת חלקות 176-175 בגוש 30091 בע"מ נ' שר האוצר (14.1.2007); בג"ץ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין (19.6.1995)). העתירה דנן כמו העתירה הראשונה ממוקדות בניגוד העניינים שמצא העותר בפעולות המשיבה החל מיום 9.9.2011, עת קיבלה לראשונה את הצעת העבודה ועד ליום 2.11.2011 עת הוגשה בקשתה לועדת ההיתרים (ראו סעיף 42 לעתירה זו והשוו לעמוד 2 לעתירה הראשונה). משנבדקו טענות העותר על-ידי בית משפט זה ונדחו לגופן, אינני מוצאת מקום לשוב ולדון בהן. "הראיות החדשות" עליהן מסתמך העותר בעתירה דנן נמסרו לו מן הממונים על חופש המידע במשרדים השונים, ומכאן שאין מדובר בראיות שלא ניתן היה לדעת עליהן בעת הגשת העתירה הראשונה. על כן, אין הן מצדיקות ככאלה הליך נוסף באותו עניין עצמו וזאת בייחוד בהינתן תוכנן של ראיות אלה, כמפורט להלן, אשר אינו מגלה עילה למתן הסעדים שנתבקשו בעתירה.
8. דין העתירה להידחות על הסף גם בהיעדר עילה, כאמור. אשר לטענה כי המשיבה טיפלה בתקופה האמורה ועוד קודם לכן בעניינים הנוגעים ללקוחות המשרד. טענה זו נבחנה על-ידי הוועדה למתן היתרים אשר מצאה כי הקשר בין המשרד ולקוחותיו ובין משרד התקשורת היה זניח ובלתי משמעותי, עד כי ניתן לקצר את תקופת הצינון הקבועה בסעיף 4 לחוק שירות הציבור. העותר העלה את טענותיו בפני ועדה זו, ושב על מרביתן בעתירה הקודמת, אך אלה נדחו לגופן. הראיה החדשה שהציג העותר בדמות הודעת משרד התקשורת כי המשיבה לא העבירה את הטיפול בתיקים שהיו על שולחנה לגורם אחר במשרד התקשורת, אינה מגלה עילה להורות על חקירה פלילית ובהקשר זה יש להדגיש כי העותר לא הצביע ולו על החלטה אחת שקיבלה המשיבה בתקופה הנדונה הנוגעת למשרד או ללקוחותיו.
אשר לטענה כי המשיבה לא דיווחה במועד על קבלת הצעת העבודה. בהתחשב בכך שעו"ד בלס מסר כי זכור לו שהדיווח הועבר אליו עוד בטרם הוגש לו תיעוד כתוב בעניין ביום 23.10.2011, נראה כי פרק הזמן שבו לכל היותר קיים ספק בשאלה האם דיווחה המשיבה על הצעת העבודה אם לאו, עומד על כחודש עד חמישה שבועות, שבתוכם חלה תקופת חגי תשרי. נוכח פרק הזמן הקצר, יחסית, שבו מדובר ובהיעדר סיבה של ממש לפקפק בגירסת המשיבה, המגובה בתצהירה, לפיה היא דיווחה באופן מיידי על הצעת העבודה, איני מוצאת כי קמה עילה חריגה לסטות מן הכלל שלפיו בית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בעניין פתיחה בחקירה פלילית (בג"ץ 1844/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פס' 6 (25.3.2014); בג"ץ 8643/04 אורן נ' משטרת ישראל (22.12.2004); בג"ץ 11447/04 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 10-9 (14.6.2005)). יחד עם זאת, אציין כי מן הראוי שהמשיבים יסיקו מסקנות מפרשה זו ויקפידו על פרוצדורה מסודרת לתיעוד הודעתו של עובד ציבור בדבר הצעת עבודה שקיבל מגורם חיצוני.
סיכומם של דברים, העתירה נדחית בלא צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ט באדר ב התשע"ד (31.3.2014).